אלה סגל עטפה את חומרי הלימוד בשקיות אטומות, כדי שלא יידעו מה יש בהן ■ דוד קוק סיפר שהוא רוצה ללמוד היסטוריה, כדי שלא יצחקו עליו ■ ארבעה סטודנטים חרדים לרפואה מסבירים כיצד השתלבו, כנגד כל הסיכויים, במקצוע היוקרתי ביותר שיש
כתבתה של רוני לינדר בעיתון TheMarker
צילומים: אמיר לוי, עופר וקנין, אליהו הרשקוביץ, אושרית מרשה
אלה סגל (24) ידעה מגיל צעיר מאוד מה היא רוצה לעשות בחיים. "כבר כילדה נמשכתי למדעים, וחלמתי ללמוד רפואה", היא מספרת. ההורים ידעו ותמכו, והיא החלה לחשב את דרכה כך שיתאפשר לה להתקבל ללימודי רפואה. "בגיל 13 הייתי אצל רופא הילדים, ושאלתי אותו מה לעשות כדי להתקבל. הוא אמר לי: 'תלמדי אנגלית ומתמטיקה ברמה גבוהה'. זו הייתה עצה טובה מאוד".
עד כאן, מדובר בסיפור סטנדרטי של סטודנטית לרפואה. אלא שסגל היא אישה חרדית מהזרם הליטאי, ובתור ילדה מבני ברק, החלום להיות רופאה לא היה אמור להיות ב"סט החלומות" שלה.
בנות חרדיות אמנם לומדות אנגלית ומתמטיקה יותר שנים וברמה גבוהה יותר מאשר בנים הלומדים בישיבות, אבל בתיכון שבו למדה סגל, מרשת בית יעקב, הבוגרות לא ניגשות לבגרויות, ורמת האנגלית והמתמטיקה שנלמדת בו מקבילה לשלוש יחידות. זאת, כמובן, נקודת פתיחה בלתי־אפשרית עבור מי שרוצה להתקבל ללימודים אקדמיים — בטח ובטח למסלול האקדמי האליטיסטי ביותר באוניברסיטה. "רציתי לעשות בגרויות אבל לא יכולתי, פשוט לא הייתה אצלנו בסמינר אופציה כזאת", היא אומרת.
נחושה להגשים את חלומה, סגל מצאה פתרון יצירתי לאתגר: מסלול עוקף בגרויות. בסוף התיכון, בעוד היא לומדת עם חברותיה הוראת אנגלית בסמינר, ובלי לשתף כמעט אף אחד, היא נרשמה לאוניברסיטה הפתוחה — שלא דורשת בגרות או פסיכומטרי, ועשתה תואר ראשון במדעי החיים. "זה היה סוד מוחלט. רק המשפחה הקרובה ביותר ידעה על זה. כשהייתי מקבלת חומרים עם הלוגו של האוניברסיטה, הייתי עוטפת אותם בשתי שקיות אטומות וככה הולכת מסניף הדואר הביתה. רק לקראת סיום התואר סיפרתי לחברות הקרובות ולמשפחה המורחבת. אבל עד היום לא כל מי שלמדה איתי בבית יעקב יודעת".
מה היה קורה אם החברות שלך או מישהו בסמינר היו יודעים על זה בזמן אמת?
סגל: "כנראה שלא הייתי נשארת בבית יעקב, וזה היה חשוב לי, כי מאוד אהבתי את המקום". סגל סיימה את התואר הראשון שלה בהצטיינות יתרה תוך ארבע שנים, ולאחר תהליך המיון התקבלה לכל שלוש הפקולטות לרפואה במסלול הארבע־שנתי שמאפשרות לבוגרי תואר ראשון ללמוד רפואה: תל אביב, בר־אילן ואריאל. האישור הרבני למהלך המאוד חריג התקבל גם הוא באופן יצירתי:
"התייעצתי עם הרב שלי, שהוא אבא שלי, והוא אישר זאת". בימים אלה היא מסיימת את השנה השישית ברפואה בתל אביב, ומתמקדת בהתלבטות היכן לבקש לעשות את שנת הסטאז'.
"חרדים צריכים להיכנס לכל תחומי החיים"
רופאות ורופאים חרדים הם עדיין מיעוט כמעט זניח בעולם הרפואה. הסיבות ברורות: הסיכוי של צעיר חרדי שלא למד לימודי ליבה או של צעירה חרדית שלמדה אנגלית ומתמטיקה ברמה נמוכה להתקבל למקצוע, שגם בוגרי התיכונים היוקרתיים ביותר מתקשים מאוד להתקבל אליו — הוא כמעט אפסי. וזאת, עוד לפני שמביאים בחשבון מכשולים גדולים לא פחות, כמו לימודים מעורבים בלי הפרדה
מגדרית, שהם רק הספתח למסלול קריירה וחיים שלא מזכיר בדבר את אורח החיים החרדי, המוגן והמופרד. בנוסף, מסלול הרפואה נמתח על פני שנים ארוכות, שבמהלכן נהוג אצל החרדים לשקוד על הקמת משפחה גדולה, כך שהוא דורש גב כלכלי איתן — בזמן שמרבית החרדים חיים ברמה סוציו־אקונומית נמוכה מאוד.
בימים שבהם נראה כי הסיכוי להרחיב את לימודי הליבה במוסדות הלימוד החרדיים מתרחק בעקבות ההסכמים הקואליציוניים, הסיכוי של נערות ונערים חרדים ללמוד רפואה רק הולך וקטן. ואולם גם בתוך המציאות המורכבת, יש בחברה החרדית צעירים שרוצים לכבוש את הפסגה הזאת מבלי לוותר על אורח החיים החרדי, והם מקבלים עזרה ממוסדת מתוך הקהילה. למשל, קרן קמ"ח היא ארגון פנים־חרדי הנהנה מתקצוב ממשלתי ומעודד תעסוקת חרדים באמצעות מענקים, ייעוץ קריירה והכוונה. הוא פעיל כבר יותר מעשור ולפני כמה שנים התרחב לתחום שרק מאות יחידי סגולה עם ציונים כמעט דמיוניים מצליחים להתקבל אליו מדי שנה. "בישראל יש מחסור ברופאים ורופאות חרדים, זיהינו תת־ייצוג חריף", אומר סמנכ"ל הקרן, אברהם יוסטמן. "בראיית פני עתיד אנחנו חושבים שחרדים צריכים להיכנס לכל תחומי החיים — כולל רפואה".
הקרן מציעה לפרחי הרפואה הכוונה וליווי, ובמידת הצורך גם מלגות לימודים וקיום: "זה פרויקט כבד וגדול, כי מדובר בלימודים אינטנסיביים ומפרכים, וצריך להציע סיוע כספי בסכומים גבוהים", אומר יוסטמן. "ברגע שאיפשרנו מלגות יצרנו יותר ביקוש מהצד החרדי, כי בלעדיהן קשה יותר להגיע ללימודי רפואה". כיום, כבר יש 30 סטודנטים חרדים לרפואה בשלבים שונים, 19 רופאים ורופאות חרדים שקיבלו סיוע כלכלי ומקצועי מהארגון, ועוד עשרות שהגישו בקשות לשנה הקרובה.
דוד קוק (30) מנתניה גדל במשפחה חב"דניקית ולמד בישיבה, ולא למד לימודי ליבה. "בבית ספר יסודי למדתי מתמטיקה בסיסית עד כיתה ו', ואנגלית כמעט לא ידעתי", הוא מספר. בגיל 19 התגייס ושירת שירות מלא של שלוש שנים בגולני כחובש, אבל לא העז לחלום על לימודי רפואה, כי "לא חשבתי שיש לי סיכוי ללמוד משהו כזה". אחרי השחרור היה בשליחות חב"ד במקסיקו ובגואטמלה, ולאחר מכן המשיך לישיבה של חב"ד בניו יורק. המסלול השגרתי בחב"ד הוא הסמכה לרבנות, חתונה, לימודים בכולל ועבודה. אבל לקוק היו חלומות אחרים: "בגיל 22 החלטתי שאני רוצה ללמוד רפואה, אבל לא כל כך ידעתי מאיפה להתחיל".
אז הוא התחיל כך: "פתחתי גוגל וכתבתי 'איך מתקבלים לרפואה'. ראיתי שצריך פסיכומטרי, ולא ידעתי בדיוק מה זה אומר. אז כתבתי בגוגל 'תרגילים לפסיכומטרי לדוגמה', וקיבלתי רשימת תרגילים. כשחזרתי לארץ, הלכתי למכון הכנה לפסיכומטרי ושאלו אותי מה אני רוצה ללמוד. אמרתי היסטוריה, כי פחדתי שאם אגיד רפואה יצחקו עליי, אז אמרו לי: 'טוב, נעבוד איתך ממש קשה ותקבל 500 .'עבדנו ממש קשה, וקיבלתי מעל 700 .אחר כך אפילו שיפרתי לציון גבוה יותר".
סיפור השלמת הבגרויות של קוק היה דומה: "עשיתי מכינה רגילה באוניברסיטה העברית, כי אפילו לא ידעתי שיש מכינה לחרדים. זו מכינה שאנשים מגיעים אליה כדי לשפר את הבגרות המעולה שלהם ולהתקבל למקצועות הכי נחשבים, אבל לי לא הייתה אפילו בגרות ראשונה. אחרי חודשיים הלכתי למזכירה ואמרתי לה שאני רוצה ללמוד רפואה. היא יעצה לי ללמוד במכינה הכי בסיסית, לעשות תואר ראשון — ומשם לנסות להתקבל לתוכנית הארבע־שנתית ללימודי רפואה. פניתי גם לרכז הקורס, שהיה המרצה לפיזיקה, והוא אמר לי 'אל תעזוב'. אז נשארתי ולמדתי, ובכל פעם שהוא היה אומר משהו שלא הבנתי, הייתי בודק את זה בוויקיפדיה — וכך התקדמתי. בסופו של דבר קיבלתי ציון גבוה במכינה, שיפרתי את ציון הפסיכומטרי, עשיתי את המיונים לרפואה והתקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. בשבוע הבא אני מתחיל סטאז' בבית החולים לניאדו בנתניה".
קוק מספר כי לפני שהתחיל בלימודים התייעץ עם רב "על הכל", משאלות על לימודים בלי הפרדה מגדרית ועד דילמות ספציפיות: "למשל, בנושא הדיסקציות (ניתוחי גופות, שהם חלק מלימודי האנטומיה; ר"ל) היו איתי בכיתה חבר'ה דתיים שקיבלו היתר. הרב שפניתי אליו שאל אותי מה אני חייב לעשות כדי ללמוד, הסברתי שאני חייב לראות הכל והוא אמר לי להיות נוכח בחדר, אבל לא לגעת
בגופה". הוא מודה ש"זה לא היה קל, כי אני רוצה להיות כירורג ורציתי להתנסות, אבל יהיו עוד הרבה הזדמנויות אחרות".
"תרבותית אתה עדיין חריג"
כמו סגל, גם צילה רייכמן (24) שהתחנכה במשפחה חב"דניקית ולמדה במוסדות חב"ד בבאר שבע, חלמה בגדול מגיל צעיר. "ידעתי שאני רוצה להיות רופאה. ההורים שלי בעלי תשובה, אבא שלי רופא משפחה ואמא אחות, אז נחשפתי לעולם הזה וההורים תמכו בי ועודדו אותי. אני מאמינה שאם אדם לא מנצל את הכישרון שלו זה בזבוז, ואם אני יכולה — אז למה לא".
למרות הנחישות והתמיכה, גם היא עמדה בפני מכשול גדול שלא היה תלוי בה: "בתיכון חב"ד לבנות בבאר שבע שבו למדתי, עושים בגרויות כדי להתקבל לסמינר להוראה, אבל רק ברמה של 3 או 4 יחידות. ביקשתי לעשות 5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה, אבל הסבירו לי שלא יפתחו מגמה לילדה אחת. אז בעזרת מורים פרטיים שההורים שלי מימנו, השלמתי חומר של 5 יחידות ועשיתי בגרות".
איך הגיבו בבית ספר?
רייכמן: "לא כל כך האמינו שאצליח, כי הייתי צריכה להשלים חומר של שמונה שעות שבועיות במתמטיקה ועוד שעות באנגלית, ולהגיע כרגיל לבית ספר. אבל הייתי בטוחה מאוד בעצמי, והסברתי למנהלת שזה מה שאני רוצה ללמוד בעתיד. אני אדם מאוד מכבד, וכשאת מכבדת את הסביבה מכבדים אותך בחזרה. עשיתי מועד א' ב–5 יחידות מתמטיקה וקיבלתי 80 ומשהו וכל כך התבאסתי, אמרתי שאני ניגשת שוב. המורה אמרה לי: 'מה את רוצה לקבל? 100?' במועד ב' קיבלתי 99. הייתה גם מורה שחשבה שאם אתחיל ללמוד באינטנסיביות כזאת לא אהיה כל כך חסידית וארד מהדרך בסוף אותה שנה היא התנצלה ואמרה שכל הכבוד לי, ושהיא לא האמינה שאפשר לשלב השכלה כללית ולהישאר בתלם". אחרי שניגשה פעמיים לבחינה הפסיכומטרית היא הוציאה 710 – "וזה בשילוב הבגרות הגבוהה הספיק כדי להתקבל ללימודי רפואת שיניים בתל אביב". היום היא סטודנטית שנה החמישית מתוך שש שנות הלימוד באוניברסיטת תל אביב.
בעלה של צילה, אברהם רייכמן (27) הוא סטאז'ר ברפואה. הוא נולד וגדל בטקסס למשפחה של חב"דניקים חוזרים בתשובה. אביו רופא, והוריו עודדו אותו מילדות ללמוד מקצוע אקדמי לצד לימודי הקודש. השאיפה הזאת פשוטה יותר לביצוע בארה"ב: אברהם אמנם למד בישיבות חרדיות כל חייו, אך בארה"ב גם בנים חרדים לומדים לימודי ליבה שכוללים מתמטיקה. "האנשים הכי חרדים שגרים שם לומדים בבית הספר הזה, בלי זה אנשים לא ישלחו את הילדים לשם", הוא אומר. את התואר הראשון בביולוגיה עשה בישיבה יוניברסיטי, מוסד חרדי שמשלב בין לימודי קודש בשעות היום ללימודים אקדמיים אחר הצהריים.
אחרי שסיים את התואר הראשון, הגיש מועמדות ללימודי רפואה בארה"ב וגם לתוכנית האמריקאית ללימודי רפואה בטכניון, שמיועדת לבוגרי תואר ראשון. הוא התקבל לטכניון, במהלך הלימודים עבד כעוזר רופא באסותא אשדוד, וכעת מתגורר בבאר שבע ועושה סטאז' בבית החולים סורוקה, שבסיומו יתמחה ברפואה פנימית. לבני הזוג תינוק בן שנה וחודשיים.
"זה לא מתאים לכל אחד"
הקושי של צעירים חרדים להתקבל לסיירת המובחרת של האקדמיה נמשך ואולי אפילו מתעצם במהלך הלימודים, כשהחיים מזמנים אתגרים עצומים. מי שגדלו בסוג של בועה, בנפרד מהעולם החילוני, בהפרדה מגדרית ועם חוקים נוקשים, נדרשים כעת לחיות בעולם שונה לגמרי.
"זה לא מתאים לכל אחד", אומר קוק, "לאדם ששומר על אורח חיים חרדי זו לא הסביבה הטבעית. עשיתי צבא עם חילונים ודתיים, וגם המכינה שעשיתי לפני הלימודים הייתה יישור קו עם העולם שבחוץ, אבל תרבותית אתה עדיין חריג. אני אדם די חברותי והשתלבתי חברתית, אבל עדיין אתה נראה שונה ואורח החיים שלך שונה".
לדברי צילה, "זה קצת מוזר, למשל, ללמוד בין גברים, או להיחשף לתרבות אחרת. אבל הגעתי עם גב מהבית, ואני יודעת שאני פה כדי ללמוד ויש לי מטרה, וכשאת חדורת מטרה את פחות נוטה לפספס ולאבד כיוון. אנשים מאוד מכבדים אותי, אבל יש אנשים שמודעים יותר ויש פחות. למשל, בהתחלה היו בנים שטפחו לי על השכם. זה יוצר לפעמים מבוכה חברתית, אבל לאט־לאט אנשים מבינים. כבר יודעים שלידי לא מקללים".
סגל מספרת על אתגר מסוג נוסף: "אני לא מכירה ולא הייתה לי אף פעם גישה לאדם שהוא רופא, סטודנט לרפואה או קשור לעולם הרפואי, אז אין עם מי להתייעץ וממי ללמוד. הכל חדש לי באקדמיה. הגעתי ללימודים כשאין לי מושג איך כותבים עבודה. גם לדבר עם מטופלים היה קשה בהתחלה, אבל כסטודנטית בשנים המתקדמות וכעוזרת רופא אני כל הזמן פוגשת חולים, והיום זה כבר הרבה יותר קל".
ארבעתם מדברים על השבת כאחד האתגרים הגדולים שלהם, למשל כשביום ראשון יש להם מבחן. "גם ככה יש לנו יום פחות ללמוד, אז מבחנים ביום ראשון אחרי שבת זה עוד קושי", אומר אברהם. "מצד שני, העובדה שהתרגלנו ללמוד תורה במשך שעות בישיבה עוזרת לנו כעת".
"החל מהשנה הבאה, שנת הסטאז', אני עומדת לעבוד בשבתות", אומרת סגל. "יש פה גם עניין דתי וגם עניין רגשי. כאישה, שבת היא היום הכי מדהים בשבוע שאני מחכה לו כבר ממוצאי השבת. אני יודעת שייהרס לי משהו — עצם זה שאסתובב עם טלפון נייד, אצטרך לכתוב במחשב, כל מה שברוטינה. במובן מסוים אני גם מחכה לזה, דווקא מפני שמותר וצריך לרוץ לעזור לחולים בשבת — אני רוצה להיות זו שיכולה להגיש סיוע רפואי".
לעתים האתגרים מגיעים מבית: "כשרק התחלתי ללמוד, מישהי אמרה לאמא שלי שהיא רוצה להכיר לי מישהו, ש'גם הוא חזר בשאלה'", מספרת צילה. "אנשים חשבו שאם התחלתי ללמוד רפואה, בטוח שאני כבר לא דתייה. היום רואים שאני עדיין חרדית. אני לבושה באותה צורה כמו קודם ומגיעה לבית כנסת. בהתחלה היה יותר חשש, ואנשים לא היו בטוחים מה מתבשל פה".
סגל: "יש סקאלה של תגובות. יש אנשים שזה יותר מוזר להם ולא בדיוק יודעים איך לאכול אותך, אומרים לי — 'טוב את אמריקאית, את חוצניקית', או 'את חוזרת בתשובה', אבל גדלתי כחרדית בבני ברק. או כשאני אומרת שאני לומדת רפואה אומרים לי — 'אה, אחות'".
מבחינת קרן קמ"ח השאלה אם הרופאות והרופאים הצעירים יישארו חרדים היא לא פחות מקריטית: "העניין של הדוגמה האישית מאוד נוכח בסיפורי ההצלחה של תעסוקת חרדים", אומר יוסטמן. "אנשים רואים אדם גדול בתורה, ורוצים להיות כמוהו. אותו כלל חל גם פה: המפתח להצלחת התוכנית הוא שאנשים יראו שהם עושים את זה ונשארים חרדים. זה חלק מהדנ"א שלנו, ואנחנו מאוד משתדלים בשביל זה. יש לנו גם תוכנית שימור זהות בשם אבני דרך, שבה אנחנו מציעים להיפגש פעם בשבוע, ללמוד תורה ולדבר על הקשיים באקדמיה".
נניח שהשקעתם כסף ומאמצים בסטודנט חרדי לרפואה, והוא נפתח פתאום לעולם ומחליט
שהוא לא רוצה להיות חרדי יותר. מה המשמעות של זה מבחינתכם?
יוסטמן: "זה יהיה כישלון חרוץ. היה לנו שיח על זה, כי אנשים מתערים בחברות שונות ויש פיתויים. לכן הרחבת התוכנית, האימוץ שלה על ידי צעירים חרדים וחרדיות נוספים, מותנים בזה שהטאלנט יישאר חרדי, שהאבא של הצעירה או הצעיר הבאים יראה שאותו אדם נשאר חרדי. אחרת אנחנו בבעיה, כי אז זה יחזור כבורמרנג".
כלומר יאשימו אתכם, שדווקא בגלל התוכנית הזאת אנשים יצאו בשאלה.
"נכון. אנחנו מרגישים שכל הזמן אנחנו נותנים דין וחשבון. ביום שאפול בצורה כזאת אהיה בבעיה גם כלפי עצמי, כי אבין שהשליחות שלי לא עובדת נכון".
סטודנטים, זו אחריות גדולה על כתפיכם.
קוק: "עם כל האינדיבידואליות, אנחנו חיים במסגרת ויש לנו אחריות. אני די בוגר, ועשיתי את ההחלטות שלי לגבי חיי והחלטתי איפה אני נמצא" .
"לימודי הליבה זה לא פרמטר מרכזי מבחינתי"
כשמשוחחים עם ארבעת הצעירים חדורי המוטיבציה ואהבת המקצוע, קל לשכוח שמדובר בתופעה יוצאת דופן באופן קיצוני בחברה החרדית, ובארבעה סיפורים אישיים ייחודיים שהצליחו להתגבר על שורה ארוכה של מכשולים — החל בהיעדר לימודי ליבה או ידע סביר במתמטיקה ואנגלית, וכלה בהתגברות על סוגיות של לימודים מעורבים, ניתוחי מתים ועבודה בשבת. המכנה המשותף לכולם,
מלבד כישרון טבעי ותעוזה, הוא משפחה תומכת שלא נרתעת מהאקדמיה ומתגובות הסביבה השמרנית.
קשה גם להתעלם מהעובדה שהפגישה שלנו מתקיימת בתקופה שבה לימודי הליבה במוסדות הלימוד החרדיים, או ליתר דיוק היעדרם, בכותרות ובעין הסערה — לאחר שהוחלט להסיר את הדרישה ללימודי ליבה כתנאי לקבלת תקצוב ממשלתי לבתי ספר חרדיים. במילים אחרות: בשנים הקרובות הילד והילדה החרדים דווקא עומדים להתרחק מהחלום להגיע ביום מן הימים לפסגת האקדמיה של לימודי הרפואה.
באופן מפתיע, דווקא מי שהצליחו להתברג לשם אחרי מאמצים עילאיים וקשיים רבים, לא בהכרח ממהרים לאחל זאת לילדיהם: "הילד שלי ילמד בתלמוד תורה ובישיבה" (כלומר בלי לימודי ליבה; ר"ל), אומר קוק. "הרבה פעמים שאלו את הרבי מלובביץ', והרבי אמר שבגיל הזה חשוב מאוד שהילד ירכוש סט ערכים שחשוב שיהיו לו, ובגילים מאוחרים יותר הוא מוזמן להשלים את מה שצריך". לדברי סגל, "לימודי הליבה זה לא פרמטר מרכזי מבחינתי, אולי מקום רביעי או חמישי. יותר חשוב לי שילמד איך ללמוד, והכי חשובה לי החברה שבה הוא לומד". אפילו אברהם, שלמד ליבה כילד בארה"ב, אומר ש"גם אני חושב שזה לא הדבר הכי חשוב".
היחידה שמציגה דעה שונה היא צילה: "לי זה חשוב שילמד מתמטיקה ואנגלית. נכון שזה לא מה שיקבע אם הוא יהיה גאון הדור, אבל כן חשוב להרחיב אופקים. אם הוא לא ילמד ליבה בישיבה, כי לצערי אין כמעט ישיבות שמשקיעות בלימודי מתמטיקה, אביא לו מורה פרטי".
"החברה החרדית מודעת למחיר שהיא משלמת על היעדר לימודי ליבה, וגם ברור שאין שום בעיה דתית עם אנגלית או מתמטיקה, שהם מקצועות 'טהורים'. אבל התפיסה של רוב הציבור החרדי בארץ היא שלימוד תורה, בוודאי מגיל בר מצווה, הוא הדבר שצריך להקדיש לו את כל הזמן, זה חלק מהחובות הדתיות של האדם וזה מעצב אותו", אומר יוסטמן. "כמו כל הורה, גם הורים חרדים רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם, ואנחנו מבינים את הדרך שהעבירו אותנו ושאנחנו עומדים להעביר את הילד שלנו דרכה. אנחנו מבינים שהוא יצטרך לעבוד קשה בגיל מבוגר יותר כדי להשיג את האנגלית שלו, ולהשלים את לימודי הליבה אם ירצה להיות רופא — וכולנו מודעים לזה ומוכנים לשלם את המחיר".
מה הסיכוי, אם כן, שמעבר למקרים בודדים שכל אחד מהם הוא סיפור ייחודי בפני עצמו, נראה עוד ועוד השתלבות של חרדים בלימודי הרפואה בעתיד? יוסטמן נזהר בתשובה לכך: "רואים שיש עלייה בביקוש, אבל להתקבל לרפואה זה קשה מאוד גם למי שיש לו תעודת בגרות, וגם כלכלית זה משא כבד למשפחה חרדית".
ובכל זאת, לדבריו, יותר ויותר חרדיות וחרדים מתחילים להגיע, גם בעידוד הקרן, לתחומים משיקים שגם הם דורשים רמה אקדמית גבוהה: כ–2,500 כבר השתלבו בסיוע הקרן בתוכניות לימודים פארא־רפואיים, כמו סיעוד, קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, ובנוסף יותר מ–80 השתלבו במקצועות מדעי החיים כמו ביולוגיה, רוקחות ומדעי המעבדה הרפואית. "גם כדי להתקבל לקלינאות תקשורת
בהדסה צריך ציון פסיכומטרי גבוה מאוד", הוא מבהיר.
ואולי בסופו של דבר, לדוגמה האישית ולפריצת הדרך הראשונית יש את הכוח הגדול ביותר לחולל שינוי: "אחרי שסיימתי תיכון וניגשתי לבד לבגרויות 5 יחידות כי לא הייתה אפשרות כזאת, פתחו בתיכון שלי 5 יחידות במתמטיקה ואנגלית", מספרת צילה. "זה בית ספר גדול והם יכולים לאפשר לעצמם. הם אמרו: ראינו שזה אפשרי כי מישהי עשתה את זה אצלנו". לדברי סגל, "יום אחד כשהלכתי ברכבת מישהי עצרה אותי ושאלה: את לומדת רפואה? אמרתי שכן, והיא התחילה לשאול אותי המון שאלות, כי גם היא
חושבת לנסות. זה כיף גדול לעזור כי עברתי את זה, ולי היה קשה ולא היו לי הרבה אנשים להתייעץ איתם".
