זכותך לדעת
כל עובד מן השורה מוכרח להכיר את זכויותיו ולדעת לעמוד עליהן בשעת הצורך.
חוקי העבודה במדינת ישראל מעניקים לעובדים זכויות רבות כנהוג במרבית המדינות המערביות. עובדים רבים, במיוחד הצעירים שבהם, אינם מכירים את כל הזכויות המוענקות להם מכוח החוק. ריכזנו כאן עבורכם את הזכויות הבסיסיות ביותר.
נבהיר, זכויות אלה חלות על כלל העובדים בישראל, בכל התחומים, למעט חריגים נדירים. בנוסף עליהן ישנן זכויות רבות הניתנות כתוצאה מהסכמים קיבוציים במקומות עבודה שונים. היות ומדובר בהסכמים שנחתמו בין קבוצות עובדים למעסיקיהם ולא הוחל עליהם צו הרחבה ממשלתי, לא נתייחס אליהם במאמר זה.
עוד נבהיר כי זכויות אלה הן זכויות יסוד. המעסיק אינו יכול לדרוש מהעובד לוותר עליהן והעובד אינו יכול לוותר עליהן גם אם הוא מסכים לכך. כל ויתור שנעשה בין ברצון ובין בכפייה, לא יוכר על ידי הרשויות ובתי הדין לעבודה במדינת ישראל.
המעסיקים חייבים להעניק לעובדיהם את הזכויות הללו ללא כל התניה ובכל מצב. פגיעה בזכויות יסוד אלה עלולה לגרור כתבי אישום פליליים נגד מעסיקים ועונשים חמורים ומרתיעים ביניהם קנסות מנהליים. בכל מקרה של הפרה מצד המעסיק, ניתן לפנות לאגף אכיפת חוקי העבודה במשרד הכלכלה.
להלן רשימת זכויות היסוד של העובדים השכירים בישראל:
הסכם עבודה:
מעסיק חייב למסור לעובד הודעה בכתב המפרטת את תנאי העסקתו וזאת לא יאוחר מ-30 יום מתחילת עבודתו אצלו. בהודעה יצוין תפקידו של העובד, שמות הממונים עליו. פירוט ימי העבודה והיקף השכר. אורכו של יום העבודה. ימי מנוחה ותשלומים סוציאליים להם הוא זכאי במסגרת ההסכם. בהסכם יצוין מועד תחילת העבודה ומועד הסיום במידה ומדובר במשרה זמנית.
העובד רשאי לעזוב את מקום העבודה בעת ההפסקה, אלא אם כן נוכחותו במקום נדרשת גם בזמן זה. ההפסקה נועדה למנוחה, אכילה ועוד. הפסקת תפילה אינה באה על חשבון הפסקת המנוחה הקבועה
שכר מינימום:
השכר השעתי לעובד לא יפחת מ-25 שקלים לשעה ובסך הכל 4,650 שקל ברוטו לחודש עבודה מלא. שכר המינימום יעלה בשנה הקרובה (2016) בהתאם לתיקון לחוק שנחקק בשנה הקודמת. הסכומים המצוינים כאן נכונים לדצמבר 2015.
על מנת לקבל שכר מינימום יש לעמוד בשני תנאי בסיס: גיל 18 ומעלה ועבודה בהיקף שעות של משרה מלאה בהתאם להגדרה המקובלת במקום העבודה, אך לא יותר מאשר 186 שעות בחודש.
עובדים בעלי מוגבלויות עשויים להשתכר פחות משכר המינימום. אך זאת בתנאי שהמעסיק קיבל את אישורו של הממונה על חוקי העבודה במשרד הכלכלה.
הפסקות ומנוחה:
לכל עובד שעובד יום עבודה של שמונה שעות לפחות, מגיעה מנוחה בשעות העבודה. משך ההפסקה ביום עבודה רגיל לא יפחת מ-45 דקות וביום עבודה קצר (ערב שבת וחג) – 30 דקות. ההפסקה אינה חלק משעות העבודה.
העובד רשאי לעזוב את מקום העבודה בעת ההפסקה, אלא אם כן נוכחותו במקום נדרשת גם בזמן זה. ההפסקה נועדה למנוחה, אכילה ועוד. הפסקת תפילה אינה באה על חשבון הפסקת המנוחה הקבועה בחוק וגם הפסקה זו היא חלק מזכויותיו של העובד.
נסיעות:
עובד שמתגורר במרחק של יותר משלוש תחנות אוטובוס עירוניות ממקום העבודה, זכאי לדמי נסיעות. גובה ההשתתפות המקסימאלית בהוצאות הנסיעה, עומד נכון להיום על 26.4 שקלים ליום עבודה. דמי הנסיעה נקבעים לפי מספר הנסיעות הדרוש לעובד לצורך ההגעה לעבודה.
המעסיק רשאי לשלם לעובד את המחיר המוזל במסלול נסיעתו. ברוב המקרים משלמים המעסיקים את עלותו של חודשי-חופשי מתאים. עובד אינו זכאי לדמי נסיעה על יום עבודה שחיסר. עובד שמקום עבודתו מפעיל הסעה, אינו זכאי לדמי נסיעה.
יום התשלום ושעות נוספות:
המעסיק חייב לשלם את משכורתו של העובד בתום כל חודש עבודה ולא יאוחר מה-9 לחודש שאחריו. תשלום לאחר מועד זה, יזכה את העובד בפיצויי הלנת שכר.
עובד יום או עובד בעבודה קבלנית לפי שעות, יקבל את שכרו בתום מחצית חודש של עבודה ולא יאוחר מה-9 לחודש שאחריו. זאת במידה ולא סוכם מראש אחרת בין הצדדים.
גם תשלום עבור שעות נוספות ישולם בהתאם לאמור לעיל. אלא שתשלום עבור שעות נוספות מזכה בתגמול גבוה יותר.
במקומות עבודה בהם עובדים שישה ימים בשבוע, תיספרנה השעות הנוספות החל מהשעה התשיעית. במקומות עבודה בהם עובדים חמישה ימים, תיספרנה השעות החל מהשעה העשירית. במקומות עבודה בהם עובדים במשמרת לילה של שעתיים לפחות, תיספרנה השעות החל מהשעה השמינית.
שבוע עבודה לא יעלה על ארבעים ושלוש שעות. כל שעה נוספת מזכה בתשלום גבוה יותר בהתאם לקבוע בחוק.
דמי הבראה וימי חופשה:
דמי הבראה משולמים רק לעובדים שעבדו במקום עבודה שנה שלמה ומעלה. בתום השנה הראשונה זכאי העובד לחמישה ימי הבראה. דמי ההבראה ליום עומדים נכון להיום על 374 שקלים. העובד אינו חייב לצאת ל"הבראה" על מנת לקבל את תשלום ימי ההבראה. החל מהשנה השנייה יקבל העובד שישה ימים בכל שנת עבודה והחל מהשנה הרביעית שבעה ימים.
עובד זכאי לימי חופשה בשכר בהתאם למספר שנות העבודה ובתנאי שעבד לפחות 200 ימי עבודה בשנה. החל משנת העבודה הראשונה ועד השנה הרביעית יהיה העובד זכאי ל-14 ימי חופשה בשכר. בפועל (נטו), מדובר ב-12 יום במקום עבודה בו עובדים שישה ימים בשבוע וב-10 ימים במקום בו עובדים חמישה ימים.
במקום עבודה של שישה ימים בשבוע, בכל שנה נוספת מהשנה החמישית ועד השנה השמינית יעלה מספר ימי החופשה ביומיים. מהשנה השמינית ועד השנה ה-13 (כולל), יעלה מספר ימי החופשה ביום. מהשנה ה-14 ומעלה יתייצב מספר ימי החופשה על מקסימום של 24 ימים.
במקום עבודה של חמישה ימים בשבוע, בכל שנה נוספת מהשנה החמישית ועד השנה השביעית יעלה מספר ימי החופשה ביומיים. מהשנה השביעית ועד השנה ה-12 (כולל), יעלה מספר ימי החופשה ביום. מהשנה ה-13 ומעלה יתייצב מספר ימי החופשה על מקסימום של 20 ימים.
הזכאות לימי חופשה בשכר אינה כוללת ימי מחלה בשכר. דהיינו, ימי המחלה נחשבים ונספרים כימי עבודה לצורך חישוב הזכאות לחופשה. הזכאות לחופשה בשכר משתנה בהתאם להגדרת המשרה והוותק ומומלץ להתייעץ בחשב שכר בכל מקרה של ספק.
הערה: ימי החופשה כוללים גם את ימי המנוחה שבהם ולכן הובאו לעיל רק מספרי ימי העבודה "נטו" שתמורתם ישולם שכר גם כאשר העובד היה בחופשה.
הערה כללית: חשוב לציין, כי האמור לעיל משקף את חוקי העבודה של מדינת ישראל, וכי בכל מצב של צורך באכיפתם, יש להתייעץ עם רב/מורה הוראה מוסמך על הדרך הנכונה לפיה נכון לפעול.